סגנון הבידרמאייר

    הבידרמאייר, כסגנון, חייב את לידתו לאקלים הפוליטי-חברתי, ששרר באירופה ובאימפריה האוסטרו-הונגרית, במחצית הראשונה של המאה ה-19. השנים הראשונות של הבידרמאייר מזוהות עם העלייה הדרמטית של המעמד הבורגני באוסטריה ובגרמניה, לאחר תבוסת נפוליאון, שהביאה בעקבותיה לסדר חדש באירופה שעוצב על-ידי המדינות המנצחות, ובשלום שכונן בקונגרס וינה, ונמשך, למעט הפרעות מעטות, עד ל-1914.
    למרות שהיתה תחושה כללית של הקלה עם סוף המלחמות, היה ברור, שלא ניתן יהיה להשיג סדר ציבורי ללא מחיר. שמרנותו של הנסיך מטרניך, ושליטתו על האימפריה האוסטרית והקונפדרציה הגרמנית, אחראים לגישה חדשה אשר על-פיה נכפו חוקי צנזורה פוליטית חמורים. כתוצאה מכך נמנעו האזרחים מלהביע ביקורת פוליטית, ונקטו בגישה של אדישות פוליטית והפניית תשומת הלב לאורח החיים הדומסטי המוגן, אשר איפיין את הבורגנות החדשה. משק הבית הפך למרכז, שסביבו מתרכזים החיים החברתיים, חוגים מוזיקליים וספרותיים, וטיפוח תחביבים כרקמה, כתיבת מכתבים, רישום וקריאה בציבור. שעשועים אלו מסכמים את האידיאולוגיה של חוג משפחתי, אשר טיפח אורח חיים רוחני, לא תעשייתי. תחושה זו השתקפה בעיצוב הפנים הדומסטי של התקופה, אשר תוכנן סביב אותן פעילויות ביתיות ומשפחתיות, וטופח בפשטות מלווה בחפצי-חן דומסטיים דקורטיביים.

    רבים מניחים, כי המושג "בידרמאייר" היה שם משפחה של נגר באותה תקופה, אך ככל הידוע, מעולם לא היה נגר בשם זה . המושג הינו סגנוני בלבד, ואין לקשר אותו (כמו במקרה של צ'יפנדייל, למשל) לשם של מעצב/נגר אמן.
    המושג בידרמאייר נוצר במקור כמשחק מילים של צירוף שם התואר הגרמני Bieder, שמשמעותו שטחי, לא מתיימר, עם המילה Meier, שם משפחה גרמני נפוץ. הכינוי, שהוא צירוף של שני השמות הנ"ל, נוצר על-ידי שני חברים, אדולף קוסמאול (Adolph Kussmaul) ולודוויב איכרודט (Ludwig Eichrodt), אשר כתבו שיר היתולי קומי תחת שם העט Wieland Gottlieb Biedermeier.
    יישום המושג לגבי החיים הדומסטים ועיצוב הרהיטים של שנות ה-20 וה-30 של המאה ה-19, נעשה מאוחר יותר, ב-1866, על-ידי ג'ורג' הירת' (George Hirth) , בעבודתו על עיצוב הפנים של העשורים הראשונים של המאה ה-19. הירת' השתמש במושג במשמעות שמורידה אותו מערכו, ומגדיר אותו כחסר מעוף, ומבטא את מיעוט הכישרון היצירתי במשך התקופה. קביעתו השלילית והמזלזלת של הירת', השפיעה על כך שסגנון זה כמעט שלא נחקר.

    בניסיון להמנע מהתפארות (מסיבות של חיסכון ורצון לנהל חיים שקטים), נגרי הבידרמאייר יצרו סגנון חדש - כזה שירד לפשטות את תאמה את הערכים הבורגניים. בגלל חוסר באמצעים יקרים ובזבזניים, הנגרים נאלצו להמציא סטנדרד חדש של יופי , על-ידי שילוב של פרופורציות, פשטות, פונקציונאליות ואלגנטיות - נתונים אשר היו הכרחיים לרהיטים ולחפצים, אשר הבורגנות הגבוהה דרשה לבתיה. בו-זמנית עם הנטייה לפשטות, סגנון הבידרמאייר הושפע גם מהקלאסיקה היוונית והרומית, אשר אליהם התוודע באמצעות סיגנון האמפיר הצרפתי. אך אין לראות בבידרמאייר 'העתק' של סיגנון האמפיר, אלא סגנון חדש בעל אמירה פשוטה בהשוואה לפאר וליוקרה של האמפיר. רהיטי הבידרמאייר היו צנועים ומאופקים בעיצובם, נעשו מעץ מהגוני או מעצי פרי. הסידור הכללי של הבית היה צנוע, אך תמיד בהיר ועליז. הוא לא נועד להרשים אלא להזמין. עדינות, פונקציונאליות, אלגנטיות, נוחות, הם כולם שמות תואר , שנועדו לתאר פריט ריהוט או את החדר כולו.
Angus, Wilkie, Biedermeier, Chatto and Windus, London. 1987

 Schloss Tiefurt of the Duchess Anna Amalia

 כסא בידרמאייר בהשפעה קלאסית

 משפחה בורגנית בסביבת פנים בידרמאייר

 ספת בידרמאייר בהשפעה קלאסית

עיצוב פנים בסיגנון בידרמאייר

.

סגנון האמפיר

תמונה מס. 1 - חדר המועצה של נפוליאון במלמזון

תמונה מס' 2 - חדר השינה של ג'וזפין

 תמונה מס' 3 - חדר השינה של נפוליאון

 תמונה מס' 4 - "מיטה בצורת אניה" - הגרסה של סגנון האמפיר ל"שז לונג" הקלאסי.

תמונה מס' 5 - סקריטר (שולחן כתיבה עם דלת נפתחת) אמפיר

ריהוט בסגנון אמפיר

סגנון האמפיר, אחד הסגנונות היוקרתיים של המאה ה-19, רווח בצרפת בתקופת שלטונו של נפוליאון, בשנים 1805-1815, ומכאן נגזר שמו – סגנון האמפריה. למרות השנים המעטות בהן שלט סגנון זה, קשה להגדיר אותו כסגנון מקורי וייחודי  לתקופה זו בלבד, וזאת מאחר שהאמפיר, במהותו  ובמאפייניו הסגנוניים, הוא המשך, עידון והפשטה של שני סיגנונות שקדמו לו – סגנון הדירקטואר (Directoire; 1793-1799) וסגנון הקונסולאט (Consulate; 1800-1805). אותם אמנים, מעצבים ונגרים עבדו בשלושת הסגנונות. לכן, לא ניתן לנתק את האמפיר מעברו ומהסיבות הפוליטיות, הכלכליות והסגנוניות, שהביאו להתפתחותו.

רקע כללי

            עם נפילתו של לואי 16, והכאוס שיצרה המהפיכה הצרפתית, נכנס שוק הרהיטים הפריזאי למיתון. השוק היה מוצף ברהיטים, שעוצבו בזמן השלטון הקודם, וההזמנות היו מעטות. כאשר החלה להתייצב  התקופה שלאחר המהפיכה, נולד שלטון הדירקטואר, אשר סיפק תקופה של יציבות. בתקופת הדירקטואר , המהווה תקופת מעבר, התפתחו העקרונות , שיהוו בעתיד בסיס לאמפיר. הסיגנון הדקורטיבי בחיי היום-יום התאפיין בחזרה לקלאסיקה, הן בטיפוסי הרהיטים והן בדגמים שעיטרו את חפצי הנוי, כגון גרוטסקות וגרלנדות.

            עם עלייתו של נפוליאון בונפרטה לשלטון, כקונסול ראשון החלה תקופת הקונסולאט. בתקופה זה החלה תעשיית הרהיטים להתאושש. המעצבים המשפיעים ביותר בתקופות הקונסולאט והאמפיר היו האדריכלים של נפוליאון, שארל פרסייה (Charles Percier) ופייר-פרנסואה-לאונרד פונטיין (Pierre-François-Leonard Fontaine). שני האדריכלים רכשו את מקצועם עוד בתקופת שלטונו של לואי ה-16. בסוף שנות ה-80 של המאה ה-18 הם נסעו לאיטליה, שם הם למדו את שרידי העת העתיקה ואת מבני הרנסנס. לאחר 1802 הם עבדו אך ורק עבור נפוליאון. כאשר נפוליאון הכתיר את עצמו לקיסר, ב-1805, שני האדריכלים הפכו לאחראים על הסגנון הדקורטיבי של האימפריה. הדפסים של עיצוביהם הופצו בערים רבות, כך שסגנונם הוכר והשפיע בכל אירופה.

            נגרים אמנים אשר שמם קשור לסגנון האמפיר הם פרנסואה-הונורה (François-Honore), ג'ורג' ה- II ג'קוב (Georges II Jacob), אשר היה נגר אומן בסוף תקופת מלכותו של לואי ה-16, ובניו של ג'קוב, אשר חתמו על רהיטיהם Jacob Freres, rue Meslee  או Jacob. לאחר מותו של פרנסואה-הונורה, שינה ג'ורג' ה-II את שמו ל-Jacob Desmalter , וחתם על רהיטים Jacob D. rue Meslee . מרבית הרהיטים היפים והטובים של סגנון האמפיר נוצרו על-ידי האחים ג'קוב.

            גם בסגנון הקונסולאט המשיכה המגמה להישען על מודלים קלאסיים. ההליכה למקורות העבר כללה בתוכה את התקופות הקלאסיות של יוון, רומא, אטרוסקיה, אך גם תרבויות אוריינטליות , כמצריים, וזאת בעקבות פלישתו של הצבא הצרפתי למצריים, וכיבושה.

            עם הכתרתו של נפוליאון לקיסר, שונה שם הסגנון שאיפיין את שלטונו ל"אמפיר" (Empire). תחת שלטונו חזרה פריז להיות המרכז לעשיית רהיטים, וקבעה את הסגנון העיצובי לאירופה כולה.

            עץ המהגוני היה האהוב והנפוץ ביותר, אך בשנת 1806 יצא ביבשת חוק אשר מנע יבוא מהגוני מהמושבות האנגליות. חוק זה הביא לשתי תוצאות:

א.      עליית מחירי המהגוני.

ב.      עליית השימוש בעצים מקומיים כמו אגוז, אלון, בוקיצה (Elm), מילה (Ash), אדר (Maple), ערמון (Plane), טכוס (Yew) וליבנה (Beech). האחרון התאים גם להזהבה.

במהותו, לא היה סיגנון האמפיר חידוש מהפכני, אלא יותר התפתחות מתוך הסיגנון האטרוסקי והניאו-קלאסי של סוף המאה ה-18. לעיצוב הרהיטים השתמשו הנגרים בהדפסים, שאותם סיפקו האדריכלים פרסייה ופונטיין.

הרהיטים

רהיטי האמפיר אינם שונים מרהיטי הקונסולאט בצורה ובפרופורציות,אך הם הפכו לכבדים יותר ולמפוארים יותר, משום שהיה עליהם לבטא את עוצמתה ויוקרתה של האימפריה שבנה נפוליאון.

מהמיתולוגיה היוונית-רומית הושאלו מוטיבים רבים: הספינקס היווני, בעל ראש וחזה נשיים וכנפי נשרים. כמו-כן, ניתן למצוא את הגריפון, הכימרה, ראשיהם של בכחוס ושל הגורגונה. לעיתים קרובות ניתן לראות את דמותה של "ניצחון" (Victoire"), לעיתים מכונפת ולעיתים מוכתרת. כמו-גם מופיעים מוטיבים צמחיים בהם עלי אקנטוס ופלמטות.

            במקביל למסעו של נפוליאון למצריים, ולכיבושה, הושאלו על-ידי סגנון האמפיר מוטיבים מצריים, ביניהם ניתן למצוא את הספינקס המצרי, השונה מזה היווני, חרפושיות, ראשה של האלה איזיס, ראשים של אריות וכדורים מכונפים.

בסגנון האמפיר קיימת מעט מאוד השאלה מהטבע. הגרלנות אמנם נפוצות אך הן כבדות ומאסיביות.

            רהיטי האמפיר ממשיכים את המגמה שהחלה במאה ה-16, של ציפוי הרהיט בפורניר, בדרך-כלל של מהגוני, שהיה העץ המועדף לשימוש.

            צורת הרהיטים הפכה ליותר ויותר מלבנית. הקישוטים היו לרוב עבודות של אורמולו (יציקת ברונזה מוזהבת, ע.מ.) . עבודות השיבוץ, שאיפיינו את המאות הקודמות, נעלמו כמעט לחלוטין.